ביאור שטיינזלץ על יבמות נ״ו

1 מכאן ואילך, כלומר, פחות מכן — אינו אלא נשיקה, ופטור עליה. ופליג וחולק על דברי שמואל, שלדבריו נשיקה היא העראה וחייב עליה.

2 א שנינו במשנה: אחד המערה ואחד הגומר — קנה. ושואלים: מאי מה פירוש קנה? רב אמר: קנה לכל, כלומר, הרי זו ביאה גמורה והיא נחשבת כאשתו לכל דבר, ואם כהן הוא — רשאית לאכול בתרומה. ושמואל אמר: לא קנה בהעראה או בשאר ביאות גרועות כיוצא בה אלא לדברים האמורים בפרשה של ייבום, שהם: לירש בנכסי אחיו, ולפוטרה מן הייבום, שאם מת היבם אחרי שהערה בה, והשאיר בנים מאשה אחרת, הרי היא כאשת אח שיש לו בנים ופטורה מן הייבום.

3 ומעירים: אם היתה יבמה מן הנשואין — לדברי הכל אכלה אוכלת גם בתרומה, כאשר בא עליה בביאה כל שהיא. דהא הות קאכלה מעיקרא שהרי היתה אוכלת מתחילה על ידי ביאת האח המת, שאף ביאה גרועה מספקת כדי להמשיך להאכילה בתרומה. כי פליגי כאשר נחלקו היה זה כשהיתה יבמה מן האירוסין. רב אמר: אוכלת, דהא רבי רחמנא שהרי ריבתה התורה ביאת שוגג שתהיה כביאה במזיד והעראה כגמר ביאה.

4 ושמואל אמר: כי רבי רחמנא כאשר ריבתה התורה גם ביאה זו, הרי זה לאוקמיה להעמידו, את היבם, במקום הבעל, אבל לאלומי לחזק אותו יותר מן הבעל — לא. וכיון שבעלה לא האכיל אותה עדיין בתרומה, שהרי היתה ארוסה בלבד — אף היבם שלא בא עליה ביאה גמורה אינו יכול לעשות זאת.

5 ומעירים: ואזדא והלך שמואל לטעמיה לטעמו, לשיטתו, שאמר רב נחמן אמר שמואל: כל שהבעל מאכיל בתרומה — גם יבם מאכיל, וכל שאין הבעל מאכיל — גם יבם אינו מאכיל.

6 מיתיבי מקשים על כך, ממה ששנינו: בת ישראל פקחת בת דעת, שנישואיה נישואין גמורים, שנתארסה לכהן פקח, ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש שנעשה חרש ואינו עוד בן דעת גמור — אינה אוכלת בתרומה, כי נישואיו וקניינו של החרש אינם מועילים להאכיל את אשתו בתרומה מן התורה. ואם מת היבם החרש, ונפלה היבמה לפני יבם חרש — אוכלת, ובזו יפה כח היבם מכח הבעל.

7 בשלמא נניח לשיטת רב ניחא נוח שאף שאצל הבעל החרש לא היתה אלא כארוסה ולא אכלה בתרומה, עכשיו שבא עליה היבם החרש — אוכלת, כיון שהוא קונה אותה מכוח ביאתו, שאין היא גרועה מביאת שוגג, וקניינו זה הוא קנין גמור, אלא לשיטת שמואל קשיא קשה! שלדבריו אין כוחו של היבם יכול להיות יפה יותר מכוח הבעל שמת.

8 ומשיבים: אמר לך יכול היה לומר לך שמואל: אימא הכי אמור ותקן כך את הגירסה: ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש — אינה אוכלת בתרומה, כנס ואחר כך נתחרש — אוכלת. ואם לאחר שכנסה ונתחרש מת היבם, ונפלה לפני יבם חרש — אוכלת.

9 ומאי ומה איפוא הכוונה של "בזו יפה כוח היבם"— אין הכוונה למקרה זה דווקא, אלא בכלל, שאילו היה הבעל חרש מעיקרא מתחילה, לא היתה אוכלת בתרומה, ורק מפני שנשאה בעודו פיקח וקנאה בנישואין גמורים — אוכלת. ואילו יבם חרש מעיקרא אכלה מתחילה לפני הייבום, אוכלת ובזה יפה כוחו.

10 ואיכא דאמרי ויש שאומרים שמחלוקת רב ושמואל היתה באופן אחר, שאם נתאלמנה מן האירוסין ובא עליה היבם ביאה גרועה — דברי הכל לא אכלה אינה אוכלת, דהא שהרי בעודה ארוסה לא אכלה אינה אוכלת תרומה בחיי בעל.

11 כי פליגי כאשר נחלקו, הרי זה כשנתאלמנה מן הנשואין — רב אמר: אוכלת, דהא הות אכלה מעיקרא שהרי היתה אוכלת מתחילה, ושמואל אמר: אינה אוכלת. ומדוע? — כי רבי רחמנא כאשר ריבתה תורה ביאת שוגג שתהיה כביאה במזיד — הרי זה לדברים האמורים בפרשה של ייבום לירש את אחיו, ולפוטרה מיבום אם בא עליה היבם ומת מיד ולו בנים מאשה אחרת, אבל לכל מילי דבר — לא.

12 ומקשים: והאמר והרי אמר רב נחמן אמר שמואל עצמו: כל שהבעל מאכיל — יבם מאכיל, ואם כן גם פה היה צריך להאכיל! ומשיבים: אימא אמור, תקן כך: כל ביאה שהבעל מאכיל בה — יבם מאכיל בה, וכל ביאה שאין הבעל מאכיל בה — אין היבם מאכיל בה. ולכן ביאת שוגג וכיוצא בה, שאין עושה קנין של קידושין על ידי ביאה זו, אף היבם אינו מאכיל בה.

13 מיתיבי מקשים על כך מן הברייתא: בת ישראל פקחת שנתארסה לכהן פקח, ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש — אינה אוכלת. מת, ונפלה לפני יבם חרש — אוכלת, ובזו יפה כח יבם מכח בעל. בשלמא נניח לשיטת רב — מתרץ כדתריץ מעיקרא כפי שתירץ בתחילה לשיטתו של שמואל, שתיקנו את הגירסה. אלא לשיטת שמואל לפי נוסח זה קשיא קשה! ומסכמים: אכן, קשיא קשה הדבר.

14 ב תנו רבנן שנו חכמים: בת ישראל פקחת שנתארסה לכהן פקח ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש — אינה אוכלת בתרומה. נולד לה בן מן הכהן — אוכלת בתרומה, בגלל בנה. מת הבן — ר' נתן אומר: אוכלת, וחכמים אומרים: אינה אוכלת.

15 ושואלים: מאי טעמא מה הטעם של ר' נתן? אמר רבה: הואיל שכבר אכלה בהיתר בעוד בנה בחיים, מתירים לה שתהא אוכלת גם הלאה כיון שבכל זאת היא נשואה לכהן נישואין כל שהם. אמר ליה לו אביי: אלא מעתה, לפי נימוק זה, בת ישראל שניסת לכהן ומית ליה ומת לו בלי בנים, תיכול תאכל בתרומה, משום שכבר אכלה! אלא ודאי הוא כי כיון דמית ליה שמת לו פקע ליה קדושתיה מינה פקעה לה קדושתו ממנה, ושוב אין עליה קדושת כהונה, והיא כבת ישראל לכל דבר. הכא נמי כאן גם כן כיון דמית ליה שמת לו הבן פקע קדושתיה מינה פקעה קדושתו של הכהן ממנה, ולכן לא תאכל בתרומה! ונדחה טעמו של רבה.

16 אלא אמר רב יוסף: קסבר סבור ר' נתן כי נשואי חרש שקידש אשה כשהוא פיקח מאכילין מן התורה בתרומה, אף שמגזירת חכמים אינה אוכלת אלא משעת הנישואין, כיון שיש לחשוש שמא תאכיל מן התרומה לאחיה — במקרה כזה שקידשה כשהוא פיקח וכבר נישאה ואין מקום לחשש זה, לא גזרו בו חכמים, ולא גזרינן ואין אנו גוזרים נשואי חרש וביאתו אטו בגלל קדושי חרש. שאמנם קידושי חרש אינם קונים, כיון שאין בו דעת, אבל לאחר שקידשה כשהוא בן דעת, אף שנתחרש — הנישואין מועילים. אמר ליה לו אביי: אי הכי אם כך וזה הוא הנימוק, נולד לה בן למה לי? שהרי לדעת ר' נתן אוכלת בתרומה גם אם לא נולד בן! השיב לו: משום רבנן דברי חכמים אמר זאת. שאמנם לדעת ר' נתן עצמו אין הבדל, אבל לדעת חכמים יש הבדל אם היה או לא היה לה בן.

17 וחזר והקשה: וליפלוג ושיחלוק ר' נתן עלייהו ברישא עליהם בתחילה, גם בקטע הראשון, לפני שהוזכר המקרה שנולד לה בן! ענה לו רב יוסף: שביק להו לרבנן עד דמסיימי מילתייהו והדר פליג עלייהו הניח להם ר' נתן לחכמים עד שיסיימו את דבריהם וחזר אחר כך וחלק עליהם בכול. ושואלים: אי הכי אם כך וזה הוא הטעם, ליתני שישנה קודם מת הבן אינה אוכלת, ואחר כך ר' נתן אומר: אוכלת, ולמה הקדים קודם את דברי ר' נתן, היה לו להניח קודם לחכמים לסיים לגמרי את דבריהם! ומסכמים: אכן, קשיא קשה לדעת רב יוסף.

18 ג שנינו במשנה: וכן הבא על אחת מכל העריות שבתורה, אפילו בביאה כל שהיא — חייב. אמר רב עמרם: הא מלתא דבר זה אמר לן לנו רב ששת,

19 ואנהרינהו לעיינין ממתניתין והאיר את עינינו ממשנתנו להראות שדבריו נסמכים עליה. וכך אמר רב ששת: אשת ישראל שנאנסה, אף על פי שמותרת לבעלה, אם ישראל הוא — פסולה לכהונה, שאם מת בעלה — לא תינשא עוד לכהן. ותנא תונא ושנה התנא שלנו: וכן הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה, או פסולות.

20 מאי מה פירוש "וכן"? מאי לאו האם לא הכוונה שלא שנא שונה אם היה הדבר בשוגג, ולא שנא שונה אם היה הדבר במזיד, וכן לא שנא שונה אם היה הדבר באונס, ולא שנא שונה אם היה הדבר ברצון, וקתני ושנה: פסלה. משמע, שביאה מכל סוג, גם אם היתה באונס — פוסלת. ואף על פי שאינה אוסרת לישראל — פוסלת לכהנים.

21 את הראיה הזו דוחים: לא, אין הכוונה פה לביאת שוגג ומזיד וכיוצא באלה, אלא לסוגי הביאה. ומאי ומה פירוש "וכן" — על העראה, שגם היא פוסלת. ושואלים: העראה דמאן של מי, אילימא אם תאמר של עריות, למימרא האם לומר שדיני העראה בעריות ילפינן למדים אנו מיבמה? — אדרבה להיפך יבמה ילפינן למדים אנו מעריות, שעיקר ענין העראה בעריות כתיב נאמר ולא בדיני יבמות!

22 אלא, חוזרים מן הפירוש הקודם, מאי מה פירוש "וכן" — על ביאה שלא כדרכה של עריות. ודוחים: אדרבה, עיקר "משכבי אשה" שמשם לומדים על ביאה שלא כדרכה בעריות כתיב נאמר ולא ביבמה!

23 אלא, מאי "וכן" בענין ביאה שלא כדרכה בחייבי לאוין, שבהם לא נתפרש הדבר בכתוב.

24 א אמר רבא: אשת כהן שנאנסה, אם יבוא עליה בעלה הכהן לאחר מכן — לוקה עליה משום זונה. ותוהים: משום זונה אין כן, משום טומאה לא? שהרי היא אסורה לו גם משום טומאה כמו כל אשה שנאסרה לבעלה אחרי שנבעלה על ידי אחר, שנקראת בתורה טמאה! ומתקנים: אימא אמור לוקה אף משום זונה.

25 מתיב מקשה על כך ר' זירא, נאמר בסוטה: "והיא לא נתפשה" במדבר ה, יג, כלומר, זו שלא נתפסה שלא נאנסה — אסורה, הא הרי אם נתפשה נאנסה — מותרת. וכיון שכתוב "והיא" לשון דיוק וצמצום, הרי זה בא ללמד: ויש לך אחרת שאף על פי שנתפשה בכוח ונאנסה — אסורה. ואי זו — זו אשת כהן.

26 ואם כן האיסור באשת כהן שנאנסה הוא לאו הבא מכלל עשה, וכלל הוא שאינו אלא עשה ולא איסור לאו. וכיון שאין בטומאה זו לאו — אין לוקים עליה!

27 אמר רבא באופן אחר: הכל, כל הנשים הנשואות שנבעלו תחת בעליהן, היו בכלל זונה, שכל אשה שנבעלה ברצון או באונס בעילה שיש בה חיוב כרת — קרויה זונה, וכשפרט לך הכתוב גבי אצל אשת ישראל "והיא לא נתפשה" לומר שהיא אסורה, הא הרי אם כן נתפשה — מותרת. מכלל הדברים אתה למד כי אשת כהן שנאסרה, כיון שלא הותרה — כדקיימא קיימא כמו שעמדה עמדה ולא בטל ממנה איסור זונה.

28 ואיכא דאמרי ויש שאומרים בלשון אחרת, אמר רבה: אשת כהן שנאנסה — בעלה לוקה עליה משום טומאה. ושואלים: משום טומאה אין כן משום זונה לא? אלמא מכאן שבאונס לא קרינא ביה אין קוראים אנו בכך זונה.

29 מתיב מקשה על כך ר' זירא ממה ששנינו "והיא לא נתפשה", כלומר, זו שלא נאנסה — אסורה, הא הרי זו שנתפשה — מותרת. ויש לך אחרת, שאף על פי שנתפשה אסורה, ואיזו — זו אשת כהן. ולאו הבא מכלל עשה — עשה, משמע שיש עליה איסור עשה בלבד, ולא איסור לאו שלוקים עליו!

30 אמר רבא: הכל, כל הנשים הנשואות שנבעלו תחת בעליהן, היו בכלל "לא יוכל בעלה... לשוב לקחתה... אחרי אשר הטמאה" דברים כד, ד, כשפרט לך הכתוב גבי אצל אשת ישראל "והיא לא נתפשה" אסורה, הא הרי אם נתפשה מותרת, מכלל הדברים אתה למד כי אשת כהן כדקיימא קיימא כמו שעמדה עמדה ונשארה באיסור טומאה, ויש על בעלה לאו של "לא ישוב לקחתה".

31 ב משנה אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, אפילו מן האירוסין בלבד, שעדיין לא באו עליהם, אם היו בנות כהנים — לא יאכלו בתרומה שקידושין כאלה מחללים את הנשים מקדושת כהונה, שהרי הן אסורות למקדשיהן. ר' אלעזר ור' שמעון מכשירין בארוסות, משום שאין העבירה נעשית אלא בביאה, וכל עוד שלא באו עליהן — לא נתחללו.

32 אם נשים אלה נתארמלו נתאלמנו או נתגרשו, אם היה זה מן הנשואין — פסולות לכהונה, ופסולות מלאכול בתרומה שהרי על ידי הביאה נעשו חללות. אם נתאלמנו או נתגרשו מן האירוסין — כשרות.

33 ג גמרא תניא שנינו בברייתא, אמר ר' מאיר: קל וחומר הוא, ומה קדושי רשות כגון ישראל המקדש בת כהן — אין מאכילין בה, שכן היא נפסלת מלאכול בתרומת אביה על ידי קידושיה לשאינו כהן — קדושי עבירה שמקדשה כהן שהיא אסורה לו לא כל שכן שפוסלים אותה מלאכול תרומה?!

34 אמרו לו: לא, אין מכאן ראיה. אם אמרת בקידושי רשות — שכן אין לו להאכיל במקום אחר, שהרי ישראל זה אינו יכול להאכיל את הכהנת בתרומה בכל מקרה, שהרי ישראל הוא, תאמר בקדושי עבירה, שכן יש לו לאותו כהן יכולת להאכיל במקום אחר, שאם לא היתה אשה זו אסורה לו — היה מאכיל אותה בתרומה. ולכן אפשר לומר שקידושי הכהן לבדם אינם פוסלים אותה לאכול בתרומה אפילו כשהיו בעבירה.

35 אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא: פצוע דכא כהן שקדש בת ישראל שאסור לו לבוא עליה, שנאמר: "לא יבוא פצוע דכה... בקהל ה'" שם כג, ב, באנו בענין זה למחלוקת ר' מאיר ור' אלעזר ור' שמעון. וכיצד?

36 לר' מאיר שאמר: משתמרת ממתינה, מוכנה לביאה פסולה דאורייתא מן התורה, כלומר, אשה שנתקדשה לאדם שאם תיבעל לו תהא זו ביאה פסולה מן התורה לא אכלה אינה אוכלת בתרומה, אם כן הא נמי לא אכלה זו גם כן אינה אוכלת שהרי ביאתו של פצוע דכא פוסלת אותה. ולר' אלעזר ור' שמעון דאמרי שאומרים כי זו המשתמרת לביאה פסולה דאורייתא מן התורה, אכלה אוכלת בתרומה כל זמן שלא נבעלה ונפסלה,